בעוד שגנרטורים של ביו-גז חולקים את המיקום הבסיסי של "ייצור חשמל באמצעות ביו-גז כדלק" בתחום המרת האנרגיה, הם שונים באופן משמעותי מבחינת מקור הכוח, העיקרון המבני, מאפייני הביצועים והתרחישים הישימים. הבהרת הבדלים אלו מסייעת בקבלת החלטות ממוקדות במחקר ופיתוח טכנולוגי, בחירת ציוד והטמעה הנדסית, תוך שיפור תאימות מערכת ויעילות תפעולית.
מנקודת המבט של שיטת המרת הכוח, הם מחולקים בעיקר לסוג-מנועי בעירה פנימית גז, סוג טורבינת גז וסוג מנוע בעירה חיצוני. מנועי בעירה פנימית-בגז משתמשים במצתים כדי להצית תערובת רזה מראש של ביו-גז ואוויר, ומניעה בוכנה בתנועה הדדית. זה מוציא אנרגיה מכנית דרך גל הארכובה ומניע את הגנרטור. הם כוללים הפעלה מהירה- והתאמת עומס גמיש, מה שהופך אותם למתאימים לתרחישים עם טווח קיבולת גדול. טורבינות גז, לעומת זאת, משתמשות בגז-בטמפרטורה גבוהה-בלחץ גבוה כדי להשפיע ישירות על האימפלר כדי לייצר כוח. יש להם צפיפות הספק גבוהה וטמפרטורת פליטה גבוהה, והם משמשים בעיקר בתחנות כוח מרכזיות גדולות ובינוניות{10}. הם גם קלים לשילוב עם מערכות לשחזור חום פסולת ליצירת מחזורים משולבים, אך יש להם דרישות גבוהות יותר ללחץ גז וניקיון. מנועי בעירה חיצונית (כגון מנועי סטירלינג) מניעים בוכנות או חלקים מסתובבים על ידי שריפה חיצונית וחימום נוזל העבודה. הם מציעים יכולת הסתגלות רחבה של דלק ופליטות נמוכות יותר, אך היעילות והבשלות המסחרית שלהם מוגבלות יחסית, מה שהופך אותם למתאימים לסביבות מיוחדות עם דרישות רעש ופליטות מחמירות.
בהתבסס על קיבולת, ניתן לחלק אותם לקטן (פחות או שווה ל-100kW), בינוני (100kW-1MW), וגדול (גדול מ-1MW או שווה ל-1MW). יחידות קטנות הינן קומפקטיות וגמישות בהתקנה, נמצאות בדרך כלל בחוות בעלי חיים, במפעלי טיהור שפכים- קטנים ובינוניים ובפרויקטי ביו-גז ביתיים כפריים, תוך התמקדות באספקת אנרגיה מבוזרת. יחידות בינוניות בגודל- משמשות בעיקר במרכזים אזוריים לטיפול בפסולת אורגנית או בפרויקטים של קוגנרציה של פארק תעשייתי, הדורשות התחשבות הן בפעילות מתמשכת והן בשינויי עומס. יחידות גדולות מתאימות למפעלי טיפול בבוצה עירונית ופסולת מזון בקנה מידה גדול, המסוגלות להתחבר לרשת החשמל הראשית או ליצור רשת מיקרו-רשת אזורית, תוך שימת דגש על יתרונות גודל וסינרגיה מערכתית.
בהתבסס על שיטת הקירור, ניתן לחלק אותם לסוגים-מקוררים באוויר ו-מקוררים במים. יחידות מקוררות אוויר- אינן דורשות מערכת מי קירור נוספת, קלות לתחזוקה ומתאימות ליישומים דלי מים- או ניידים; עם זאת, יעילות פיזור החום שלהם מושפעת באופן משמעותי מטמפרטורת הסביבה. ליחידות המקוררות במים- יעילות פיזור חום גבוהה וטמפרטורת פעולה יציבה, והן משמשות לעתים קרובות בפרויקטים גדולים הפועלים בעומסים גבוהים מתמשכים; הם דורשים מגדלי קירור או מתקני חילופי חום.
בהתבסס על מצב הפעלה, הם מחולקים לסוגי רשת-מחוברים ומנותקים-. יחידות מחוברות-לרשת פועלות במקביל לרשת החשמל הציבורית, מה שמאפשר הזנת עודפי חשמל לרשת ותומכות בפעילות הרשת; הם דורשים פונקציות בקרה והגנה סינכרוניות. יחידות רשת שאינן- מספקות אספקת חשמל עצמאית, ומציעות חשמל יציב לאזורים או מיקומים מרוחקים ללא חשמל; יש להם דרישות גבוהות יותר לספיקות עצמית-ותגובתיות לעומס.
יתר על כן, בהתבסס על מידת הטיפול המקדים בדלק, ניתן לחלק אותם לסוגים המשתמשים ישירות בביוגז גולמי וסוגים הדורשים טיפול עדין. לראשון מבנה פשוט והשקעה נמוכה, אך דורש יציבות גבוהה של חומרי גלם ועמידות גבוהה בפני קורוזיה של היחידה; האחרון עובר תהליכי הסרת גופרית, התייבשות והסרת אבק, אשר יכולים להאריך את תוחלת החיים של היחידה ולהפחית את תדירות התחזוקה, מה שהופך אותה למתאימה לתרחישים עם דרישות מחמירות לפליטות ואמינות ציוד.
לסיכום, ההבדלים במקור הכוח, הקיבולת, שיטת הקירור, מצב הפעולה ורמת עיבוד הדלק של מחוללי ביו-גז קובעים את ההבדלים במסלולים הטכניים ובגבולות הישימים שלהם. ביישומים מעשיים, יש לשקול באופן מקיף את המאפיינים של חומרי הגלם, דרישות העומס, תנאי האתר ודרישות הגנת הסביבה כדי לבחור את הסוג והמפרט המתאימים על מנת להשיג את המטרה של ייצור חשמל ביומסה יעילה, חסכונית ובר קיימא.